מה הייתם לוקחים לאי בודד? 

מה הייתם לוקחים לאי בודד?

לא אחת אנו נשאלים בשאלה מדהימה זו, "מה היית לוקח לאי בודד?"

ספר, אולר, מיטה, חבר, אוכל, שמפו או אולי היית מוותר על האפשרות לנסוע לאי בודד?

לכאורה, שאלה פשוטה שכייף להחזיק בה במחשבה ולהשתעשע איתה. אפילו, לקיים עליה שיחה בין חברים, כזאת שלא בהכרח מובילה אותנו לשום דבר מלבד לפנטזיה.

מה שמעניין בשאלה זו לאוו דווקא גלוי לעין. מה שמסתתר בה עמוק יותר.

באי בודד, אפשר לשרוד ואפשר לחיות את החיים. נשמע כמו המציאות שאליה אנו מתעוררים כל יום.

האם מישהו מכם, שאל את עצמו פעם, " מה אני לוקח לחיים?"

אחת השאלות האהובות עלי בחיים, זה לשאול את הלקוחות שלי מה הם היו לוקחים איתם

לחיים- לעצמי שלהם- למשפחה שלהם- לקריירה שלהם- לפנאי שלהם- לאי בודד.

פתאום, שמפו, אוכל ומיטה לא כל כך פופולרים ונחוצים. אולי אפילו הם דברים זניחים לעומת העומק שהחיים עצמם מזמנים לנו. אז מה כן הייתם לוקחים לחיים?

עכשיו סיבכתי אתכם?! אני לוקחת לחיים קודם כל חיוך.

למה? כי יש הרבה דברים שאפשר לפתור ולהתקדם עם חיוך. יש בו נועם הליכות, יש בו תקווה, חיוך לטעמי זה תקשורת בריאה, זה מתנת חינם עבורי ועבור האחר.

אני אקח את הפחדים שלי. ככה הם לא יפתיעו אותי. אני אדע שהם איתי, עלי, לידי. פשוט יותר להתמודד עם הפחד כשאני יודעת להגדיר מהו. לכל פחד יש אומץ שיכול לו.

אז אקח גם אומץ לחיים. אומץ שיוכל להגשים את החלומות שלי ולהפכם למציאות שאליה אני מתעוררת כל בוקר. אומץ שימלא אותי בהתרגשות ותעוזה לחיים. אומץ שיגבר על השכל והרגש, אומץ מהסוג שמתפרץ לו פתאום.

אני אקח את בעלי לחיים. כן בעלי. הוא המשלים שלי, המצפן שלי. בעזרתו אני יכולה להיות ממוקדת למטרות שלי, להיות טובה יותר, ערכית. הוא זה שנותן לי את החיוך בבוקר כדי שאוכל להעביר אותו לעולם.

אני חושבת שאקח גם את עצמי למסע הזה.

לרוב, בסופי שבוע אנחנו אלופים בלתכנן. לתכנן מה נאכל, לאן נטייל, אצל מי נתארח ומה נסדר שלא הספקנו במהלך השבוע. אני קוראת לכם לתכנן את החיים שלכם. גם ביום-יום. רבים אומרים לי שזה מפחיד לתכנן את החיים כי אז צריך באמת לחיות אותם ולא בשוליים ולא בכאילו ובטח שלא לפעמים. הפחד המדבר מגרונם הוא הפחד מלשכוח משהו קריטי בצידה לדרך ואז מה??

אל תדאגו -אל תדאגו פן תשכחו לקחת איתכם משהו לחיים.

לא סתם אומרים החיים זה פיקניק אחד גדול. בכל פיקניק שהייתי תמיד משהו היה חסר, למרות התכנון הקפדני לפני, פעם סכין לחיתוך הסלט, פעם פותחן לקופסת השימורים ופעם גפרורים להדליק את המנגל. מעניין. בסוף, תמיד אכלנו, שתינו ויצאנו מאושרים. בדרך אילתרנו, לווינו או וויתרנו. העיקר שיצאנו לפיקניק ולא נשארנו בבית חסרי מעש.

אז עכשיו, מה תקחו איתכם לחיים?

מאחלת לכם פיקניק על אי בודד של החיים,

מירב לוי-ליבוביץ

"מירב האפשרויות"